הכל התחיל כשנעמי נעצרה פתאום ליד מחלקת הלחם. "בנות, תראו!" היא לחשה לשירה, רות ותמר, "זה הוא! זה הזמר שאני ואחותי מעריצות! הוא עובד כאן בסופר!". הבנות הסתכלו על העובד החדש, ינון. היו לו כל כך הרבה תלתלים שזה נראה כאילו הוא חובש ענן על הראש.

בכל יום, החבורה הייתה מגיעה לסופר רק כדי לראות את ינון. הן היו אוספות עגלה מלאה בדברים מוזרים – רק כדי שתהיה להן סיבה לעמוד בתור הארוך שלו. פעם אחת הן קנו רק עשרים חבילות של מסטיק, ופעם אחרת הן הביאו לקופה רק מלפפון אחד וקופסת ענק של פופקורן.

"היי ינון!" נעמי הייתה אומרת עם החיוך הכי יפה שלה, "איזה יום יפה היום, נכון?". אבל ינון? הוא היה אדיש כמו קופסת שימורים של אפונה. הוא רק העביר את המוצרים: ביפ... ביפ... ביפ.... הוא אפילו לא הרים את העיניים מהברקוד! הוא היה כל כך שקוע במחירים שהוא לא שם לב שנעמי אפילו שמה פרח קטן על המסוע.

"זהו זה!" התעצבנה נעמי יום אחד כשינון שאל אותה רק אם היא רוצה שקית ב-10 אגורות. "התלתלים האלה כנראה מסתירים לו את האוזניים! אני מסיימת עם ינון!". היא הסתובבה בכעס, ובדיוק אז, ליד המקרר של החלב, היא ראתה אותו.

הוא היה גבוה, עם שיער בלונדיני שזהר תחת פנסי הפלורסנט ועיניים כחולות כמו הים. קראו לו יוני. בניגוד לינון, יוני קלט את החבורה מהרגע הראשון. הוא קרץ להן מרחוק וחייך חיוך של מיליון דולר. "שלום בנות," הוא אמר בקול מגניב, "צריכות עזרה למצוא את השוקולד או שסתם באתן לבקר?". נעמי הרגישה שהלב שלה עושה סלטה באוויר.